הפער בין אהדה עולמית למצב הילדים בעזה

סיפורו של ‘פאנץ’ הקוף החמוד שאיבד את אמו הפך לתופעה ויראלית ברשתות החברתיות. פאנץ המתגורר במקלט לחיות עם עיניו הגדולות והתנהגותו הילדותית כבש את ליבם של רבים. התקשורת באמצעות שידור סרטונים שלו מחפש נוחות הצליחה למשוך את תשומת הלב של מיליונים לגורלו.

סיפורו של פאנץ מתחיל כאשר אמו עזבה אותו מסיבות לא ידועות וכתוצאה מכך הוא איבד את מקור התמיכה המרכזי שלו. התמונות שלו מתחבקות עם המטפלים או מביטות בעצב מסביב עוררו גל של אמפתיה ברשת. רבים מהגולשים שיתפו את רגשותיהם וייחלו לעתיד טוב יותר עבור הקוף הקטן מה שמעיד על היכולת הגבוהה של בני אדם לחוש אמפתיה.

עם זאת כאשר אנו עדים לאהדה העולמית כלפי פאנץ עולה השאלה האם אנו חיים בעולם שבו אנו מתעניינים גם בעצבו של קוף והאם התקשורת ממלאת את תפקידה בהעברת תחושות אלו. התופעות הללו מדגישות כיצד ניתן להפוך נושא פשוט לסמל של אמפתיה עולמית ולהשאיר את העולם במתח סביב גורלו של יצור חי.

אך כאן עולה השאלה: האם התמונה הזו אמיתית? האם התקשורת הגדולה באמת דואגת? או שמא יש כאן משהו אחר? במקביל ילדים בעזה המוקפים במלחמה ובחורבן מאבדים את הוריהם ובני משפחתם מדי יום. הם חסרי ישע ופגיעים אך סיפורם לא זוכה לאותה תשומת לב אלא נתקל בהסתרה תקשורתית רחבה. בעוד שהרשתות מלאות בתמונות של פאנץ קולות ההפצצות וזעקות הילדים בעזה לא נשמעים ואין זכר לאמפתיה עולמית עבורם.

הפער הבולט בין הכיסוי התקשורתי של גורלו של קוף לבין השקט המוחלט כלפי האסון ההומניטרי בעזה מציב בפני המין האנושי שאלה קשה. כאן ניתן לראות בבירור כי מאחורי התמונה היפה והורדרדה של התקשורת מסתתרות לעיתים מדיניות חדשותית והסתרות שמזניחות טרגדיות אנושיות. זו עצמה טרגדיה גדולה מאוד.