היסטוריה של בנק עור בישראל: בין תרומת איברים לעדויות על גניבת איברים

במהלך השנים האחרונות, פורסמו דיווחים ועדויות על אופן ניהול גופותיהם של חללי צה”ל והקשר שלהן לבנק עור בישראל. מוסד זה הוקם בשנות ה-80, ובעלי התפקידים בו טוענים כי הוא מחזיק באחת מהמאגרות הגדולות ביותר של עור אנושי בעולם.

דיווח זה מתבסס על נתונים שפורסמו בתקשורת הישראלית ועל עדויות של רופאים, ומבצע חקר מעמיק על הרקע להקמת הבנק, הסטטיסטיקות הקשורות לתרומת איברים בישראל, ועדויות על גניבת איברים מגופות חללים.

הרעיון להקמת בנק עור עלה לאחר מלחמת אוקטובר 1973, כאשר טיפול בכוויות קשות של חיילים הפך לנושא דחוף. על אף התנגדויות ראשוניות מצד גורמים דתיים יהודיים באשר למוסריות של גניבת איברים לאחר המוות, התוכנית יצאה לפועל בשנת 1985. ניהול הבנק התבצע בשיתוף פעולה עם מוסדות רפואיים ומערכת הביטחון, תוך תמיכה ממכוני רפואה משפטית.

על פי דברי מלכה שעט, מנהלת הבנק לשעבר, מאגר עור בישראל הגיע לכ-170 מטרים רבועים. נתון זה מעורר שאלות רבות במעגלים תקשורתיים וזכויותיים, במיוחד לאור האוכלוסייה הקטנה יחסית ורמות נמוכות של תרומת איברים.

דו”ח שפורסם בשנת 2007 בשיתוף עם ועדת תרומת האיברים של האיחוד האירופי והארגון העולמי לבריאות, מצביע על כך שישראל ממוקמת במקום ממוצע בתחום השתלות האיברים, אך יחד עם זאת, נרשמה אחת מהשיעורים הגבוהים ביותר של סירוב לתרומת איברים. מצב זה בולט במיוחד בהשתלות לב, אשר ניתן לבצע רק מגופות של נפטרים.

הפער בין שיעור תרומת האיברים הנמוך לבין היקף מאגר עור הביא לשאלות לגבי מקורות האספקה של רקמות אלו, שאלות אשר גם רופאים וחוקרים ישראלים עוסקים בהן.

עדויות מתוך מכון הרפואה המשפטית אבוקבייר בתל אביב מצביעות על גניבת איברים מגופות של אזרחים, כולל חללים. שמות כמו יהודה הס, ראש המכון לשעבר, הוזכרו כמי שהודה בראיונות על כך שנלקחו רקמות מגופות שעברו נתיחה.

חוקרים כמו מאירה וייס ציינו כי במהלך עבודתם במכון, הועברו איברים לבנקים שונים, כולל בנק עור. לדבריהם, בתקופות מסוימות, נלקחו איברים מגופות של חללים ומאוחר יותר ממהגרים או עובדים זרים, נושא שלא קיבל בדרך כלל דיווח רשמי.

אחת מהביקורות המרכזיות נוגעת למדיניות השימור של גופות חללים ב”בתי קברות של מספרים