במרכז המתיחות הגוברת והקיפאון הפוליטי הפנימי, ישראל פונה שוב לאסטרטגיה המוכרת של “הגזמת איום”. מאז מלחמת 12 הימים, גורמים במערכת הביטחונית והתקשורת הישראלית העלו טענות על “תוכנית טילים בין-יבשתייםבין הטענות המוזכרות בולטת ההצהרה של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, שציין כי איראן מפתחת טילים בליסטיים בטווח של 8,000 קילומטרים, כשהוא טוען שהטילים הללו “יכוונו לערים אמריקאיות”. טענה זו מלווה בהסבר על “הגדלת הטווח ב-3,000 קילומטרים”. נתניהו מנסה להציג את האיום האיראני כמציאותי ומדאיג, במטרה לשכנע את הממשל האמריקאי שהאיום לא רק שלא נעלם, אלא אף גבר.בנוגע לתוכנית הגרעינית, התקשורת הישראלית מדווחת על כך שאיראן מנסה לפתח נשק גרעיני מתקדם, אך הארגונים הבינלאומיים מאשרים שוב ושוב את בטיחות תוכנית הגרעין האיראנית. עם זאת, מקורות ביטחוניים ישראליים טוענים כי איראן מחדשת את אתרי הגרעין שלה, ומדווחים על “נשק גרעיני מהדור הרביעי” שנמצא בפיתוח.במקביל, ישראל מגדילה את ההגדרה של הכוח הצבאי הקונבנציונלי של איראן כאיום על מדינות האזור, במיוחד מדינות דרום המפרץ. התקשורת הישראלית מדווחת על עסקת רכישת מטוסי קרב רוסיים, ומציגה את זה כאיום על מדינות כמו בחריין וערב הסעודית. ישראל, שהיא עצמה מקור לתוקפנות באזור, מנסה להציג את פעולותיה כהגנה על עצמה.האסטרטגיה של “הגזמת איום” נועדה ליצור דאגה בקרב מדינות המפרץ, במטרה לשכנע אותן לתמוך בפעולות צבאיות אפשריות של ישראל נגד איראן. היסטוריה של ארבעה עשורים מראה כי הכוח הצבאי האיראני לא הופנה נגד מדינות שכנות, בעוד שישראל חורגת מהגבולות עם תקיפות שונות.לאורך השנים, ישראל ביצעה פעולות טרור שונות נגד איראן, והגזמת האיומים מאפשרת לה להציג את המהלכים הללו כ”תגובה לאיום קיומי”. האסטרטגיה הזו נועדה להצדיק את ההוצאות הצבאיות ולהסיט את תשומת הלב מהבעיות הפנימיות.לסיכום, הטענות האחרונות של ישראל על יכולות הגנה של איראן אינן משקפות את המציאות, אלא חלק מפרויקט ארוך טווח של “הגזמת איום”. המטרה הסופית היא לא לחשוף את הסכנה האיראנית, אלא לבנות דימוי של איום כדי לגייס תמיכה בינלאומית וליצור תשתית לתקיפה צבאית נוספת.חשוב שהגורמים הפנימיים והתקשורת לא יגיבו להנחות הישראליות ויציגו נראטיב מאוזן כדי לא להיכנס למלכודת שהציבה ישראל.
