על פי דיווחים, ההחלטה לחסום את שידורי ערוץ אלמיידין בשטחים הכבושים משקפת פחד עמוק מהתפשטות האמת, ולאו דווקא סמכותיות. משטר שמאמין בנרטיב שלו לא זקוק להדחת קולות אחרים, אלא מאפשר לתודעה הציבורית להתחרות בשוק הרעיונות.
חסימת תקשורת מקבלת משמעות כאשר היסודות של הנרטיב הרשמי מתערערים, וההגנה עליו הופכת לבלתי אפשרית. בשנים האחרונות, ישראל ניסתה לחוקק חוקים חדשים שמעניקים סמכויות נרחבות למשרדי הממשלה ולגופים הביטחוניים לסגור ערוצים זרים, תוך הגדרה רחבה של המונח ‘ביטחון’ שכוללת כל קול ביקורתי.ערוץ כמו אלמיידין, שמסקר באופן מקצועי את המציאות בשטחי פלסטין ורצועת עזה, הפך לאיום בלתי נסבל. האמת הפכה לאיום ביטחוני, כאשר מה שמסכן את ישראל הוא לא רק ההתנגדות בשטח, אלא גם הגילוי המתמשך של הסתירות בין מה שמוצהר לבין מה שמתרחש בפועל.
בעבר, התמונה שהוצגה הייתה של קורבן היסטורי של אפליה ואלימות, אך המלחמה האחרונה בעזה שחקה את התדמית הזו. ערוצים כמו אלמיידין מצליחים להעביר את הסבל האנושי של הפלסטינים ולהקשר את האירועים בהקשר ההיסטורי והמשפטי של הכיבוש.האסטרטגיה של ישראל לא מסתכמת רק בחסימה ובצנזורה. לצד סגירת ערוצים ביקורתיים, מתבצע גם השקעה נרחבת להשפעה דרך שוחד והוצאות גדולות בתחום התקשורת הגלובלית. שיתופי פעולה עם חברות יחסי ציבור, חדירה לפלטפורמות דיגיטליות ושימוש באינפלואנסרים הם חלק מהמאמצים הממומנים לייצר נרטיב רשמי חדש.
המטרה היא למלא את המידע במסרים מעודנים ומבוקר, כך שהנרטיבים החלופיים ייטמעו בין התוכן הרב. עם זאת, ניסיון המלחמה האחרונה הוכיח כי שיטה זו מוגבלת מול ערוצים מקצועיים ואמינים.אחת מהשיטות המרכזיות של ישראל להעניק לגיטימציה לדיכוי התקשורתי היא הצגת התקשורת הביקורתית כאיום ביטחוני. כך, אלמיידין מוצג לא כערוץ חדשות אלא כאיום ביטחוני ואפילו כאמצעי טרור. תהליך זה מכין את הציבור הפנימי לקבל את הצנזורה ומספק בסיס חוקי ומוסרי למעשים קשים יותר.
ההצגה של כלי תקשורת כאויב מביאה לכך שכל פעולה נגדם נתפסת כהגיונית. לוגיקה מסוכנת זו כבר שימשה בעבר מול הפלסטינים וכעת מתרחבת לתחום התקשורת, מה שמוביל לסגירת אפשרויות השיח ולמעגל הולך ומתרקם של אלימות והכחשה.הניסיון ההיסטורי מלמד כי צנזורה לעיתים רחוקות מצליחה להשתיק נרטיב. לרוב, התוצאה היא הפוכה והיא מעוררת יותר שאלות. חסימת אלמיידין היא דוגמה לכך. פעולה זו אינה מחזקת את כוח הנרטיב הרשמי, אלא מושכת תשומת לב למה שמוסתר.
הציבור כיום מבין היטב כי מאחורי כל צנזורה מסתתרת אמת ששווה לחפש. בכך, ישראל בעצם מודה להשפעה של כלי התקשורת שהיא מנסה למחוק, מה שמעיד על כך שהקרב המרכזי מתנהל לא רק בשדה הקרב אלא גם בשדה המשמעות והפרשנות.חסימת ערוץ אלמיידין בשטחים הכבושים היא חלק מהאסטרטגיה הכוללת של ישראל לשלוט בנרטיב ולהנדס את התודעה הציבורית. פעולה זו נעשתה לא מעמדת כוח אלא מתוך ייאוש. האמת שמופיעה בעזה ובפלסטין אינה ניתנת עוד למניעה וכאשר ערוץ אחד נחסם הנרטיב מוצא דרכים חדשות להמשיך להתקיים.
בעולם שבו הגבולות התקשורתיים מתערערים מדי יום הניסיון להשתיק קולות נראה יותר ויותר חסר תועלת. מה שנותר הוא הזיכרון הקולקטיבי והשאלות שמתרקמות עם כל צנזורה. במובן זה חסימת אלמיידין אינה סוף של קול אלא סימן לכישלון של פרויקט שנמשך שנים על פיהוק ואי-סדר חד-צדדי.
