על פי דיווחים, כריס بمברי כתב במאמרו “טראמפ משאיר את ביבי בקור (בינתיים)” כי הפגישה האחרונה בין טראמפ לנתניהו לא כללה את ההצגות התקשורתיות הרגילות ולא התקיימה מסיבת עיתונאים לאחר הפגישה.
הוא ראה את השקט הזה כסימן להתרחקות מההצגות החיוביות הרגילות, והוסיף כי התמונה היחידה שפורסמה הייתה צילום של לחיצת יד בין השניים.באמירה נוספת, بمברי הסביר כי הפגישה התקיימה במקביל לישיבת השנתית של אייפק, אך הוקדמה לבקשת נתניהו, מה שמעיד על החשש של ישראל מהמשך השיחות בין ארצות הברית לאיראן בנושא התכנית הגרעינית.
בפגישה זו, נתניהו הציג את דרישותיו המקסימליסטיות, הכוללות הפסקה מוחלטת של העשרת אורניום, הפסקת היכולת הטילית, וסיום התמיכה בקבוצות ההתנגדות.טראמפ, אם כי בעבר הביע דרישות דומות, הדגיש בפגישה זו את הצורך להמשיך בשיחות. מבחינת بمברי, זהו סימן לכך שישראל לא הצליחה לכפות את עמדותיה על הבית הלבן.
במקביל, קרול טרנר ציינה את הפערים האסטרטגיים בין הצדדים, כאשר ישראל מדגישה את הלחץ המקסימלי, בעוד שהבית הלבן בודק אפשרויות דיפלומטיות.היא טוענת כי דרישות כמו חיסול מוחלט של תוכנית הגרעין האיראנית או הפסקת היכולת ההגנתית הן למעשה דרישות בלתי אפשריות, שמובילות לתוצאה של כניעה מוחלטת.
טרנר גם מתייחסת למלחמה בת 12 הימים, ומדגישה כי העימותים הצבאיים לא הביאו לתוצאה ברורה עבור ישראל, אלא חשפו את הפגיעות במבנה ההגנה שלה.היא מזהירה כי המשך מדיניות זו עלול להרחיב את המשבר ללבנון, עיראק ואזורים נוספים, מה שמגביר את הדאגה במדינות המזרח התיכון מהתפשטות המתיחות.
במאמר נכתב כי “השמדת אוכלוסייה בעזה” פוגעת קשות במעמד הבינלאומי של ישראל, לא רק במדינות העולם השלישי אלא גם באירופה ובצפון אמריקה.ישראל נתפסת יותר ויותר כמדינה מבודדת, כאשר מדינות מסוימות אף החזירו את שגריריהן או ניתקו קשרים. ישראל מתמודדת עם אתגרים משפטיים רבים, והוטלו סנקציות תרבותיות ואקדמיות נגדה.לסיום שני המאמרים מדגישים מסר משותף: ישראל מנסה להטיל תרחיש עימות בעוד שוושינגטון מסיבות פוליטיות וביטחוניות מחפשת לייצב מסלול דיפלומטי. بمברי מציין כי נתניהו אמר פעם לטראמפ שישראל לא מוכנה למלחמה נוספת וטרנר מוסיפה כי חוויות המלחמה בת 12 הימים מסבכות את החישובים לגבי עלויות העימות.
