עופר צ’ן, עורך דין ישראלי ובוגר תואר דוקטור מאוניברסיטת תל אביב, מתייחס לדיווחים בתקשורת הישראלית על הפרות זכויות האדם באיראן. הוא מתאר את הגישה הזו כריאקציונרית, המנוצלת לצרכים פוליטיים.
צ’ן מציין את ההתקפות של התקשורת והחוקרים הישראליים על כמה ארגונים ומדינות מערביות בעקבות הביקורת שלהן על ישראל בנוגע למצב בעזה ובגדה המערבית. הוא מדגיש את הצביעות של אנשי מקצוע ישראליים המתמקדים באיראן, בעוד הם שותקים על המתרחש בגדה המערבית, מה שמצביע על ריאקציה ברורה בשיח הבינלאומי על זכויות האדם.
הוא טוען כי ישנה סתירה ברורה בין הדאגה הפתאומית של הכותבים הישראלים לזכויות האזרח באיראן לבין ההפרות המערכתיות של זכויות הפלסטינים על ידי ממשלת ישראל.צ’ן מדגיש כי כאשר מדובר בריאקציה, אי אפשר להתעלם מהפער בין הדאגה לזכויות האדם באיראן לבין ההפרות המתרחשות בישראל. הוא מציין כי האלימות של המתנחלים היא תופעה יומיומית, וכי מעשי הטבח של ‘נוער הגבעות’ בכפרים פלסטיניים הם מעשים רגילים שלא רק שאינם מגונים, אלא לעיתים נתמכים על ידי נבחרי ציבור בישראל.
עופר צ’ן מצביע על השימוש הציני בזכויות האדם על ידי ישראלים, ומוסיף כי ההאשמות כלפי המערב אינן רק ריאקציה מוסרית, אלא גם שימוש ציני בזכויות האדם ככלי פרסומי. הוא טוען כי זכויות האדם אינן ערך אוניברסלי בעיניהם, אלא נשק מילולי שמופעל רק כאשר זה משרת את המאבק נגד המתנגדים למדיניות הישראלית.הוא מדגיש כי כאשר זכויות הפלסטינים מופרות על ידי ישראלים, ישנה שתיקה. אך כאשר ממשלת איראן פועלת נגד המפגינים, הם הופכים ל’לוחמים’ למען זכויות האדם. זהו לא עיקרון מוסרי, אלא דו-פרצופיות בוטה.
צ’ן מוסיף כי ישנן סתירות עמוקות יותר בכתיבה ובמאמרים של תומכי נתניהו, אשר פוגעות באמינותם המוסרית. הוא טוען כי מי שמדבר על זכויות האדם אך שותק על ההסתה לאלימות בישראל, אינו ראוי לכך שדבריו יישמעו.בשנים האחרונות, ממשלת נתניהו פועלת בהסתה מאורגנת נגד אזרחים, מפגינים ומשפחות שכולות. הוא מציין כי ההתקפות על המפגינים, קריאות לרצח והשפלה ציבורית הן תוצאות ישירות של שיח פוליטי שהפך אלימות לכלי פוליטי.
צ’ן טוען כי כאשר תומכי נתניהו בוחרים להציג את עצמם כמובילי מוסר עולמי, מבלי להתייחס להסתה ולאלימות שמובילה ממשלתם, הם לא רק צבועים אלא גם שותפים למעשים.הוא שואל אם יש לתומכי נתניהו זכות מוסרית לדבר על זכויות האדם, ומדגיש כי מי שאינו מגנה את ההפרות בביתו, אינו יכול להאשים אחרים בריאקציה. הוא מזהיר כי הביקורת של תומכי נתניהו על ריאקציה במערב אינה אלא ניסיון להצטדק.
צ’ן מסכם כי ישנה דו-פרצופיות גם בשיח המתקדם העולמי, אך היא בולטת יותר בישראל, שם ישנה אחריות ישירה. הוא מדגיש כי כדי לדבר על מוסר, יש להתחיל מהבית, מהגדה המערבית ומרחובות תל אביב.אם יש לדון בריאקציה יש להתחיל בעצמנו. ‘קשט את עצמך קודם ואז קשט את אחרים’.
