בעוד שילדים בעזה מחפשים חום תחת שמיים קודרים ובין הריסות, וושינגטון מארחת ישיבות תחת הכותרת “מועצת שלום” שהוקמה על ידי הנשיא דונלד טראמפ.
שם זה עשוי להישמע מרשים, אך השאלות המהותיות נשארות פתוחות; בעזה, הילדים אינם שומעים את נאומי הכנס, אלא מתמודדים עם מציאות קשה של חיים תחת אש. אמהות, הנמצאות מתחת להריסות, יודעות שהמילים לא יכולות לעצור טילים, והצהרות גינוי אינן בונות מחדש בתים.
ביום חמישי האחרון, במהלך הישיבה הפתוחה של מועצת השלום בוושינגטון, טראמפ טען כי בעלות הברית של אמריקה תרמו למעלה מ-7 מיליארד דולר לסיוע בעזה, כאשר ארצות הברית תתרום כ-10 מיליארד דולר נוספים.טראמפ גם הודיע כי חמישה מדינות – אינדונזיה, מרוקו, אלבניה, קוסובו וקזחסטן – הסכימו לשלוח אלפי חיילים לכוח הבינלאומי שעתיד להחליף בהדרגה את החיילים הישראלים בעזה.
למרות שהמדינה הישראלית השתתפה בישיבה הפתוחה, אין דיווחים על תרומה של מיליארד דולר מצידה. אחד הנושאים המטרידים ביותר בישיבה היה היעדר נציגות רשמית פלסטינית, בזמן שהמדינה הישראלית, ככוח הכובש, הייתה נוכחת ללא תווית פלסטינית.איך ניתן לדון על שלום ללא השתתפות של אנשים החיים תחת כיבוש? כיצד ניתן להתמקד בנשק בעזה תוך התעלמות מהכיבוש והפעולות הצבאיות המתרחשות?
על פי דיווחים, תהליך שלום אמיתי חייב להתייחס לשורש הסכסוך; הפסקת האלימות אינה יכולה להיות רק פירוק נשק מצד אחד, מבלי לשנות את המציאות הפוליטית.
מדינות אירופיות רבות לא השתתפו בישיבה הראשונה; היעדרות זו לא הייתה רק סימבולית, אלא מעידה על חששות שהיוזמה הזו עשויה לעקוף את המוסדות הבינלאומיים ולהתנגש בעמדות הקיימות בנוגע לפלסטין.יש גם חששות כי גוף כזה יכול להפחית את התפקיד הפוליטי של אירופה בסכסוך ישראל/פלסטין בזמן שהוא מציע סיוע כספי לשיקום.
למרות שהזהירות האירופית עשויה להיראות חיובית היא אינה מבטלת את האחריות ההיסטורית והפוליטית שלהם כלפי המתרחש בעזה.